<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף כח:</h2>
בפרק מרובה אמרו חכמים אסור לגדל חיה דקה ובהמה דקה בארץ ישראל במקום שדות וכרמים אלא ביערים ומגדלין בסוריא בכל מקום ולא כלב רע אלא אם כן יקשור בשלשלת של ברזל ובעיר הסמוכה על הספר ביום קושרו ובלילה מתירו אבל כלב שאינו רע מותר לגדל שדוקא לאלמנה אומר במסכת עבודה זרה (דף כ"ב) שאסור לגדל הכלב מפני החשד.
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף לה.</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף לו.</h2>
בפרק האומנין (ב"מ פ"א) מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזל אורחא דנהר פקוד ומת החמור אמר בחזרתו בנהר פקוד אזלי ולא היה שם מים אמר אביי הואיל ואיכא עדים שהמים [מצויין] בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. — הגה"ה, מעשה באחד ששכר מלחים להביא שומשמין למקום פלוני והתנה עמהם שיתחייבו בכל אונס שיארע להם עד שיגיע למקום פלוני ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבין להוליך שומשמין אילו על גבי בהמה עד אותו מקום וכן כל כיוצא בזה, והוא הדין לכל תנאי שבעולם שבממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא הדברים הידועים שבגללו היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה, עכ"ל המיימון (הל' מכירה פי"ט הל' ו'—ז'). מי שמסר לשלוחו חפץ ואמר לו שאהו עד מקום פלוני ולא תלך באותו דרך [דאיכא מכשולות גדולין באותו דרך ונאנס ואמר הולכתי באותו דרך] אכן לא נאנסתי מחמת מכשולות שאמרת לי נאמן דמה לו לשקר כיון דאין עדים שראו אותו הולך באותו דרך ואם ידוע לכל שיש מכשולות מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן, לשון תו', ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מו.</h2>
כי הוא ראשית אונו מכאן שבכור לנחלה הוא שנולד לאב ראשון אפילו ילדה כמה בנים לאחר קודם לזה. הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה ראשית אונו הוא שלא נולד קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, מת ביום ל' אף אינו ממעט בחלק בכורה מת ביום ל' הבא אחריו בכור לנחלה הוא דהוי וכ"ש מת בתוך ל' מחולי ונפל מן הגג ומת ביום ל' או שאכלו ארי ביום ל' כל הדינין אילו כמת מחולי ביום ל', עכ"ל תרומה חדשה, אבל בן ט' חדשים שיצא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו [בכור לנחלה, יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן] בכור, הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לו בנים והשני שהרי קדמו אחד, היו לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו בכור לנחלה אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה או מן הגויה הואיל ואינו קרוי בנו הבא אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים כמו ששנינו בפרק יש בכור (בכורות מ"ו) — הגה"ה, נולד אחר ודאי נפלים הוא בכור לנחלה ולא לכהן ואם ספק נפל הוא הבא אחריו אינו בכור לנחלה עד שיביא ראיה שזה ודאי היה נפל.
<h2>דף מז:</h2>
משום רב ינאי אמרו שבכור שנתערב עם אחד מן האחין ואינו יודע מי הבכור משניהם אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטל חלק בכורה עם אחיהם ואם לא הוכרו כגון שנולדו בהחבא אין כאן הרשאה ואין כאן חלק בכורה.
<h2>דף מח.</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף נ:</h2>
אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף או יותר שהלכה כרב דאמר כך בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט) וכתב רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ג ה"א) הוא חצי שעורה של כסף נקי ושתי כסף משקל ל"ב שעורין של כסף מזוקק ובירושלמי (שם פ"ו ה"א) אמר רב חנינא והוא שיהיה שוות ב' פרוטות ההודאה בפרוטה והכפירה בפרוטה אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו שצריך שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל אם אמר פרוטה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו הרי זה נשבע שכל מקום ששניהם מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה כר' נתן בפרק המניח (ב"ק ל"ה). טענו ביריעה בת כ' אמה והודה לו ביריעה בת י' אמה הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולעמוד על יו"ד וכל כיוצא כזה. אמר שמואל (שבועת מ') טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב וכן הלכה.
הגה"ה, יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובין וכל המכה חבירו הכאה מהם משלם אותו הממון הקצוב הוא דמי הצער ושבת [והריפוי] ובשת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך לרפואה כזה הוא משלם. וכמה הוא משלם הבועט חבירו ברגל משלם ה' סלעים הכהו בארכבותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעין תקע בכפו נותן לו סלע סטרו על פניו משלם (ה') [חמשים] סלעין סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעין וכן אם צירם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בבשרו הרוק או העביר טלתו מעליו ופרע ראש האשה משלם מאה סלעים (וכמה) [וכזה] הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד הרי שבעט בחבירו ד' בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלעים סטרו על פניו ב' סטירות משלם מאה סלעים ושמין בכל אילו הסלעים מכסף ארץ ישראל באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאות אילו לשלם ק' סלעים הרי זה משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי במה דברים אמורים במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלה הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שהוא ראוי לו וכגון שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול לפי שיש בני אדם (כשרים) [כעורים] שאינם מקפידים על בשתם וכל היום מבזים אותם דרך ביזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה מן הלצים המשחקים עמהם, עכ"ל המיימון (הלכות חובל ומזיק פ"ג הל' י"א), ע"כ הגה"ה.
הכהו כלאחר יד או תלש בשערו או העביר טליתו ממנו או פרע ראש האשה או רקק והגיע לו הרוק נותן לו דמי בושתו ארבע מאות זוז — פ"ה, הכה אותו שלא כלאחר יד סטרו לו נותן לו מאה זוז אמר רב פפא לא שנו אלא שרקק בו אבל בבגדו לא משום ר' יוסי אמרו זאת אומרת ביישו בדברים פטור — הגה"ה, כתב רב נחשון ריש מתיבתא כל המערי' המריב עם חבירו ואמר איני מקבל ממך שבועה אפילו גדול כמשה רבינו מלקין אותו משום בזיון, עכ"ל, ע"כ הגה"ה — גרסינן בירושלמי (ב"ק פ"ט ה"ז) בשם ריש לקיש המבייש תלמיד חכם אף בדברים נותן לו בשת שלם ואומר שם מעשה באחד (דאיפקיד) [דאיקפיד] ליה לר' חנינא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ליטרא של זהב. כתב רבינו משה בן מיימון (הל' חובל ומזיק פ"ג ה"ז) כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינרים של זהב שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע. וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ומעשים היו אצלינו כבר בספרד, ויש תלמידי חכמים מוחלין על זה וכן נאה להם ויש תובעין ועושין פשרה ביניהם אבל הדיינים אומרים למבייש חייב אתה ליטרא של זהב, עכ"ד. אע"פ שהמבייש שאר העם פטור מתשלומין מכל מקום עון גדול הוא שהרי אפילו בלשון תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנאמר (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא. עוד שנינו בפרק החובל התוקע לחבירו נותן לו סלע פירש רש"י הכהו בכפו על אזנו נותן לו סלע דמי בושתו מלבד נזק צער ריפוי אם ישנם שם ואיכא דאמרי תוקע ממש ומסיק רב יהודה שכל כסף האמור בתורה כסף צרוף ושל דבריהם כסף מדינה וסלע מדינה יש בו שלשה דינרים וחצי נחשת וחצי דינר כסף נמצא שהוא שמינית שבסלע צורי. ואומר רבינו דדוקא במקום שהזכירו סלע אבל מנה וזוז אינן של מדינה.
<h2>דף נא:</h2>
פי שנים שאמרה תורה פי שני אחין שאם היו לו ב' אחין ובכור רואין אותו כאילו הי' שם ד' אחין וחולקין הירושה לד' זה נוטל ב' חלקים והשנים נוטלים ב' חלקים וכן אם היו ה' אחין ואחד מהן בכור מחלקין הממון לו' חלקים הבכור נוטל פי שנים פי' שני חלקים והד' נוטל כל אחד חלקו. בכל אשר ימצא לו לו ולא לה אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ובכור ופשוט שירשו אמן חולקין בשוה בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם וכן שנינו בפרק יש בכור (בכורות נ"א) הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם.
בכל אשר ימצא לו מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביהן אלא בנכסין המוחזקין שבאו לאביו שהם ברשותו לפיכך אמרינן בפרק יש בכור (בכורות נ"א א') אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלין אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלין וכפניות שנעשו תמרים אבל אם שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל וארץ שהעלתה סרטון נוטל בשבח פי שנים ואם מחמת הוצאה השביח הילכתא אינו נוטל. בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ה) אמר רב פפא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אע"פ שהיא בשטר ואע"פ שגבו בחובת אביהן. אמנם לגבי אשה חשבינן מלוה מוחזק בפרק הכותב (כתובות פ"ד) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ומפרש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינה ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתן ליורשין שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ואם לא שצריכה שבועה היתה גובה אף לר' עקיבא אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהווי להו מטלטלי דיתמי ואם גבו קרקע היא חוזרת בבעל חוב וגובה אותה בשבועה ואחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלין כקרקע גובה אפילו מן המעות לדברי הכל וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלוות בעליהן, כן כתב ר"י בכתב ידו — הגה"ה, האי משכנתא באתרא דמסלקי פי' משכן לו שדהו ולא קצב לו זמן אלא יכול לסלקו כי אית ליה זוזי ללוה אין הבכור נוטל בה פי שנים דהוי ראוי דכמלוה באשראי דמי ולא דמי למלוה על המשכון דהתם מוחזק הוא דבעל חוב קונה משכון כדרב יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין לו אבל מלוה על הקרקע לא כתוב בה ולך תהיה צדקה דאינו בהשב תשיבם ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה. ובאתרא דלא מסלקי פי' דהלוהו לזמן קצוב הבכור נוטל בה פי שנים דכמכר דמיא דקיימא ליה ארעא ברשותיה דמלוה עד דמטי זמניה, לשון ריב"ן פרק איזהו נשך. אם היתה לאביהם מלוה או ספינה בים יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד, הניח להן אביהן פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות של אותה בהמה היה לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם יטול פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה ליד של אביו לפיכך יטול ממנה חצי חלק בכורה, ובמלוה על המשכון פי' התוספות דבכור נוטל פי שנים וכן פירש רשב"ם ורבינו חננאל דכיון שלא בשעת הלואה בעל חוב קני המשכון לגמרי בשעת הלואה קני מיהא לגבי שיחשב מוחזק. גם יש טעם דמשכון שתופס לגוביינא לא גרע ממשכנתא דקרקע שאין בה תפיסה באתרא דלא מסלקי כדמסיק בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ז ע"ב) דנוטל פי שנים ולפי הנראה פי' רב אלפס דחולקין, ל' תו', עכ"ה.
וכן שמעתי שאין הבכור נוטל פי שנים בחותמות של גוים דכתיב (תהלים קמ"ד) אשר פיהם דבר שוא ועוד דלפעמים נפסדים במצות המלך ובבקשת השר או מושל אף כי שמעתי בשם רבינו תם דחובות שלהם הוי גופן ממון כן נראה אמנם גבי שורף שטרותיו של חבירו נראין דבריו דאף דמאן דלא דאין דינא דגרמי שורף שטר חוב שבו הגוי מחוייב מגבי כל דכתיב ביה דדוקא גבי ישראל מצי אמר ליה נייר קלאי לך שהרי יכול להשביעו אף כי אבד השטר ולא נחשדו להשבע לשקר מה שאין כן בגוי וכן פירש רשב"ם מלוה של ישראל הוא מוחזק טפי ממלוה של גוי אשר פיהם דיבר שוא, לשון הר"ם מלונדרש, עכ"ה.
<h2>דף נב.</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ג) הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו כו' — הגה"ה, וששאלתם אם הקטנים יש להם ליקח מן הנכסים (ליקח) כדרך שלקחו הגדולים בחיי אביהם ושוב יחלוקו הנכסים הנותרים לא כי אלא יחלוקו הנכסים הנותרים שוה בשוה ביניהם כדתנן פרק יש נוחלין (שם קל"ט) הניח בנים גדולים וקטנים אם אומרים הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתון ויחלוקו בשוה השאר שהניח להם אביהם, לשון תשב"ץ (סי' ת"ק). נשאל לרבי שמשון על אלמנה ששהתה עשר שנים אחר מיתת בעלה ותובעין היורשים מה שבידה ואמרה כי לא נשאר מבעלה כי אם ט' סאין תבואה ומכרה והשביחה ונתפרנסה מהם עד עתה וגם לותה מאחרים והרויחה ויש לה שוה ל' ליטרא ורוצה עתה לישבע על כתובתה שעולה ליותר עם התוספת ושטר הכתובה לא נתקיים בבית דין שאינה יכולה למצא עידי קיום והשיב שיש לדמות זה להאשה ששבחה נכסים כו' ופסק רשב"ם וזה לשונו אשה שמת בעלה והניח נכסים מעטים שאין בהם כדי כתובה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו היורשין או בית דין להשביע על כתובתה ואפילו השביחו הנכסים [אלף זוז כבר השביחה לעצמה אבל אם השביחה] סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתיר אלא רביע כתובתה ובזה איני מודה לו דתנן בפרק יש בכור (בכורות נ"ב) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין את השבח וכיון דהשבח ליתומים משום דלא אמרה ראו אינה גובה כתובתה ממנו. ואמ' בירושלמי פ' הריבית (ב"מ פ"ה ה"ה) הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה אומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח מוציא ממנו בעל כרחו ולא מצי למימר לעצמי לקחתי. וקצת הלב נוטה במקום שהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לבית דין היו מגבין לה הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני (ב"ב קמ"ד ע"א) כ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה, עכ"ל המרדכי (ב"ב סי' תר"ו), ע"כ הגה"ה. — והשביחו הגדולים הנכסים אם מחמת עצמן השביחו השביחו לאמצע. — הגה"ה, ואפילו שכרו אין לו משום דהכא מחלו גדולים לקטנים טרחן כיון שלא אמרו ראו מה שהניח לנו כו' ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל לכל הפחות שכרו דהתם לא שייך מחילה לפי שהוא נוכרי ולא מחיל טרחו, לשון שנ"ש, ע"כ הגה"ה — ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. — הגה"ה, פי' ר"י דהיכא דגלי בדעתיה דלא מחיל נוטל כל השבח אם היתומים קטנים דזה נהנה וזה אינו חסר והיכא דלאו גברא רבא הוא לא מהימן לומר דלא מחיל אם לא גילה בבית דין אבל גברא רבא מהימן דאנן סהדי דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני ובפי' רבינו חננאל איכא דבתוספתא גרסינן אם אמרו היתומים לפני בית דין ראו מה שהניח וכו' ונ' שרוצה לומר דוקא (בית דין) בפני בית דין אבל בפני עדים לא וטעמא לא ידע ר', עכ"ל התוספות משנ"ש ושם בפרק מי שמת האריך יותר ועיין שם, ע"כ הגה"ה. — ומפרש רבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל אם השביחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע, עוד יש חילוקים בתוספות שנ"ש בפרק מי שמת ועיין שם, וכן אם היתה אשתו של מת בכלל אחיותיה או בכלל (בע"ת דידיה) [בנותיה] ופירש רשב"ם כגון שאמר הבעל תטול אשתי כאחד מן הבנים והשביחה הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה ראו מה הניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת ההוצאה הרי השבח שלה במה דברים אמורים כשאינה ניזונת מן היתומים אבל ניזונת מן היתומים הא תניא אלמנה ניזונת מן היתומים ומעשה ידיה שלהן. מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינת הים אם קטנים הם השבח לאמצע ואם הם גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחים שמין (בעדים) [כאריס] וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו (בעדים) [כאריס] אלא השבח לאמצע שהרי שלא ברשות ירד. יורשין שעשו דבר אחד או השביחו בית אחד שלא ברשות אחד מן היורשין אע"פ שהבית לא היתה צריכה להשביח מכל מקום צריכים לשלם ליורש אם היתה השבח יתר על היציאה ישלם הכל ואם היציאה יתר משלם לפי השבח. רב ספרא שקל זוזי באשה ועבד בההוא עיסקא תבעוה אחוה לדינא לקמיה דרבא ליטול השבח אמר רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני וכל השבח שלו.
המיבם אשת אחיו נוטל בנכסי אביו שני חלקים חלקו וחלק (אביו) [אחיו] כדאמר ביבמות (דף כ"ד) והיה הבכור אשר תלד מכאן שמצוה בגדול ליבם הכתוב קראו בכור לפיכך אינו נוטל בראוי כבמוחזק וגם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו משעת מיתה ועד שעת חלוקה עם אחיו בנכסי אביו ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב) מסקינן שאין חלוקת יבם כבכור אע"פ שהבכור נוטל פי שנים במיצר אחד אין היבם נוטל שני חלקים אלא בגורל ואם עלה הגורל בשני מקומות עולה, שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורה הואיל והן ירשו.
<h2>דף נב:</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף נז.</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
